הטבח בלאס ווגאס: למה הוא עשה את זה? 405

הטבח בלאס ווגאס

ה-1 באוקטובר, היום האפל, יום שינצר ויזכר לעד בתולדות אמריקה בעלת האפשרויות. סטיבן פאדוק פתח באש מהקומה ה-32 של מלון מפרץ מאנדליי לעבר עשרות אלפי בני אדם בפסטיבל מוזיקת קאנטרי שהתקיים בלאס ווגאס, ארצות הברית. 58 הרוגים ויותר מ-500 פצועים. נשיא ארצות הברית דונאלד טרמאפ כינה את הטבח "רשע טהור". פאדוק, 64, רואה חשבון במקצועו, ללא עבר של אלימות וללא עבר פלילי כלשהו, מבוסס כלכלית, היה בזוגיות ובעל אח אחד. מה גורם לאדם כזה לקום בוקר אחד ולבצע את ירי ההמונים הרצחני ביותר בתולדות אמריקה?

כמה עובדות

  • בדירתו של פאדוק בבית המלון נמצאו עוד 23 רובים מוכנים לשימוש ובבייתו נמצאו חומרי נפץ ונשקים נוספים. תכנון הטבח הזה לא קרה ביום אחד וכנראה ארך תקופה ארוכה.
  • הזוגיות של פאדוק הייתה תקינה ולבת זוגתו ככל הנראה אין שום קשר למקרה.
  • דאעש לקחו אחריות על המקרה – לאחר בדיקות גילו שאין שום קשר.
  • אח של פאדוק בשוק. הוא השווה את האופציה שאח שלו יהיה רוצח המונים לאופציה שיפול ברגע זה מטאור ברחוב שלכם. קלוש.
  • פאדוק היה מהמר כפייתי. סכומי ההימור המשוערים היום כעשרת אלפים דולר ביום. בודקים אפשרות להפסד כספי גדול (יש שמועות שפאדוק זכה בסכום כסף גדול כמה שבועות לפני הטבח מה שככל הנראה נוגד את המניע הזה).
  • אבא של פאדוק היה שודד בנקים גדול. ב1977 היה בעשרת המבוקשים של הFBI.
  • השכנים שלו טוענים שהוא היה בלתי נראה "לגור לידו היה כמו לגור ליד אף אחד".1
  • ב2012 פאדוק הגיש תביעה על המלון שבו שממנו ירה.

הפסיכולוגיה מאחורי רצח המונים

פאדוק לא הראשון ולצערנו גם לא האחרון שיבצע רצח המונים. כולנו לפעמים קצת נוטרים טינה ולחלקינו אולי עברה המחשבה בראש על אדם כלשהו שאנחנו קצת לא מחבבים "באלי להרוג אותו", אבל אנחנו לא נוציא את זה לפועל. למה הוא כן ואנחנו לא?


ב- The Wiley Handbook of the Psychology of Mass Shootings גראנט דואי בחן 160 מקרי ירי המוני בארה"ב בשנים 1915 ל-2013. שישים אחוז מהמשתתפים אובחנו בעלי הפרעה פסיכיאטרית או הראו סימני של הפרעה נפשית חמורה לפני התקיפה. חלקם יצרו קשר עם יועצים נפשיים שאבחנו אותם בעלי הפרעה סכיזופרנית בעיקר ( ובמקום השני: סובלים מדיכאון ).

חשוב לזכור! רוב האנשים בעלי הפרעות נפשיות ופסיכיאטריות לא מזיקים. דואי משער שתחושת הנקמה והנרדפות שלהם (רדיפה אחריהם2) היא זו שקובעת את רמת הסיכון.

גם פול מולאן, פסיכיאטר משפטי אוסטרלי, ערך מחקר מקיף ומעמיק על 5 רוצחי המונים. התוצאות הראו שהרוצחים מתקשים למצוא מכנה משותף בין החלומות הגדולים שלהם לבין חוסר היכולת להצליח אפילו בתחומי חיים בסיסיים כמו עבודה וזוגיות. הסיבה לכך לטענתם היא שאחרים מחבלים בתוכניות שלהם.2

המחקר של מולאן גילה שסטראוטיפ הרוצח ההמוני הוא די טיפוסי. כל משתתפי המחקר שלו סבלו מבריונות או נודו כשהיו ילדים קטנים, הם היו אנשים נוקשים מאוד (מה שתרם לבידוד שלהם מהחברה1), מאשימים אחרים בבעיות שלהם ומאמינים שהחברה דחתה אותם. הם לא שקלו את האפשרות שהבעיה בהם, הם נטרו טינה לכל מי שבעיניהם היה חלק מהקהילה שדחתה אותם, חשבו כל הזמן על השפלות העבר – מה שעורר בהם טינה, גרם לייצר הנקמה והוביל לרצח המוני כדי להקל על עצמם ולפגוע באלה שפגעו בהם.

לאחר רצח המונים הרוצחים בדר"כ מתאבדים או נהרגים ע"י המשטרה. הסיבה לכך היא אולי כי לאחר הרצח הם הרגישו שהשלימו את משימת חייהם ואין טעם להמשיך לחיות עוד.

למה פאדוק? למה?!

פאדוק היה "זאב בודד", עבריין יחיד ללא שום קשר לאידיאולוגיה או תנועה כלשהי במעשים שלו וככל הנראה רצה להעביר מסר – "אני מישהו ואני הולך להראות לכם עכשיו מי אני" – אחרי כל שנות הנידוי, הדחייה והבידוד. הוא הרגיש שנדחק לשוליים מהעולם באופן לא מוצדק והיותו עבריין בודד ללא שום מניע אחר ברור מעידה על אגו פגוע שחיפש נקמה ומצא אותה.


המון שאלות נשאלות: למה דווקא הקהל הזה? למה דווקא שם? למה דווקא עכשיו?
לדעתי, תשובות לשאלות אלו יחשפו באמצעות כניסה לעומק קורות חייו של פאדוק וחקירת הכישלונות, הנפילות והאכזבות שלו.

המאמר הוא דעה אישית שלי בלבד.

Send this to a friend